בואו נחליט שלא להחליט

06-02-2022

במסגרת העבודה שלי כיועץ לפיתוח ארגוני, יוצא לי, לא מעט, להוביל ימי offsite עם מסגרות שונות של הנהלות. 

בדרך כלל, יש סוגיה או סוגיות מרכזיות שנמצאות במרכז האג'נדה של ימים כאלה - סוגיות שאין להן פתרון פשוט ומוסכם. 

{

בסוגריים נאמר שהמורכבות של הסוגיה יכולה להיות קשורה לאי ודאות = הקושי לצפות מה תהייה התוצאה העתידית של פעולה או מחדל בהווה.

והיא יכולה להיות קשורה לאי הסכמות בתוך ההנהלה = הקושי הוא לאו דווקא בסוגיה עצמה כמו ביכולת של הצוות לקבל החלטות ולהוציא אותן אל הפועל במצב של חוסר הסכמה.

מה שמזכיר את המודל של ראלף סטייסי, שממפה את המצב על פי רמות האי הסכמה בצוות על מול רמת האי ודאות ומכך גוזר סט המלצות לפעולה.

אם טרם יצא לכםן להכיר, תעשו גוגל – יש על זה הרבה חומר.

סגור סוגריים.

}

אחת הטכניקות שאני משתמש בה לקראת ימים כאלה היא לבקש מראש מהמשתתפים והמשתתפות להסכים שביום עצמו לא תתקבלנה החלטות.

הבקשה הזו לא תמיד מחליקה בגרון בקלות.

הנהלה היא גוף שקבלת החלטות היא אחת המשימות המרכזיות שלו. לבקש מהן להקדיש יום (ולפעמים יותר) לדבר בלי לקבל בסוף החלטה, מעורר אצלם... בואו נאמר בעדינות... אי נוחות.

לפעמים בשלב הסיכומים של ה offsite או הסדנא אני שומע שיש תחושת החמצה מכך שלא התקבלו החלטות קונקרטיות.

אני לגמרי מבין את זה.

נקראתי לסייע וללוות את צוות ההנהלה בתהליך שינוי או טרנספורמציה שהיא רוצה לחולל בארגון – ואם בסוף יום שלם, שבו בילינו יחד בדיבורים, אין שום דבר מוחשי ביד – זה בהחלט יכול להיות מתסכל.

זה לא שיש לי משהו נגד החלטות.

אלא שלפעמים התפקיד שלי הוא דווקא לעזור לצוות להשהות את הצורך בקבלת החלטות, במיוחד במצבים שבהם יש חוסר הסכמה בתוך ההנהלה.

למה?

כי במצבים של קונפליקט יכולה להיווצר בטעות הזדהות של בעלי הדעה עם הדעה שלהםן.

במקום להפריד בין מי שאני ובין הדעות שלי, שעליהם מותר לי להתווכח ולהגן אבל גם לשנות כשזה נדרש, אנחנו נכנסים לפעמים לפוזיציה שבה הדעות שלי הן אני וממילא אם תתקבלנה החלטות בניגוד לדעתי זה איום ממשי עלי ואז כמובן שאני חייב להגן על הדעות שלי בחירוף נפש ולוודא שהן תתקבלנה.

כשאני מבקש מראש להסכים שבמסגרת הדיון הנוכחי לא תתקבלנה החלטות, אני מסייע להוריד את רמת האיום שהדיון מהווה עבור כל או חלק מהמשתתפים.ות.

כשמה שמונח על הפרק לא מהווה איום ממשי עבורי, יש סיכוי יותר גבוה שאוכל באמת להקשיב למה שנאמר ואפילו לשנות את דעתי.

אבל זה לא רק זה.

אני חושב שיש משהו חשוב ביכולת של צוות הנהלה לחיות בשלום עם חוסר הסכמה פנימי.

בהרבה צוותים, יש קושי להתמודד עם מחלוקות פנימיות.

לעיתים, נדמה לי שהרצון לקבל החלטות מהירות נובע יותר מהקושי של הצוות להכיל מצב של חוסר הסכמה, מאשר בגלל צורך אמיתי בהחלטה מהירה.

הזכרתי פה בעבר את ווילפרד ביון, שאמר שברמה הלא מודעת של הקבוצה, יש בה חרדה מפני התפרקות, והחרדה הזו מפעילה את הקבוצה (כאמור, בצורה לא מודעת) בהתנהלותה היום יומית.

זה כמובן משתנה מהנהלה אחת לאחרת, אין שני צוותים זהים, אבל בלא מעט מקרים אני מרגיש שכשיש חוסר הסכמה, נוצר בחדר מתח שקשה להכיל.

הצוות משווע להחלטה שתוציא אותו מהמצב המורכב של חוסר הסכמה.

יש צוותים שבם זה גורם להחלטה מהירה לכאן או לכאן ויש כאלה שבהם מחליטים שלא להחליט באותו הרגע ופונים לאסוף עוד מידע או לחכות לזמן אחר – העיקר להוציא כמה שיותר מהר את המחלוקת מחדר הדיונים.

כשאני כותב על זה עכשיו אני נזכר בשעות הרבות שביליתי בלימוד גמרא (תלמוד בעיברית).

התלמוד הוא קובץ עצום שמכסה תקופה של שלוש מאות שנים שבהם ישבו תלמידי חכמים בבתי המדרש של בבל וארץ ישראל והתווכחו בינהם על הדרך הנכונה לפרש את ההלכות שנכתבו בששת סדרי המשנה.

ולמה זה קשור לענייננו?

כי אלפי העמודים שנכתבו בתלמוד מלאים בויכוחים ארוכים על הפרוש הנכון של ההלכה אבל כמעט שאין בהם מסקנה.

אותם אמוראים (חכמי התלמוד) מתווכחים על כל תג וציץ, מביאים טיעונים שונים (ומשונים) כדי להוכיח את עמדתם ואז... עוברים הלאה למחלוקת הבאה.

צריך לומר שאנחנו לא באמת יודעים מה התרחש בבתי המדרש, שבהם התקיימו הדיונים האלו – מה שיש בידינו זה בעיקר את מה שעורכי התלמוד רצו שנראה. ולהם, כך מסתבר, לא היתה חשובה ההחלטה הסופית, אלא בעיקר התיעוד של המחלוקת.

אתם קולטים?

שלוש מאות שנים, אלפי דיונים הלכתיים ו... נאדה.

מי שרוצה לדעת מה ההלכה – אין לו מה לחפש בתלמוד. היא לא מופיעה שם.

תחשבו על שופט, שמקריא פסק דין, שבו הוא מביא בפירוט ובאריכות את כל הטיעונים לזכות את הנאשם ואז את כל הטיעונים שבגינם יש להאשימו, ורגע לפני שהוא מודיע מהי החלטתו, הוא מכה בפטיש ומכריז על מעבר לתיק הבא.

זה, פחות או יותר, מה שעשו עורכי התלמוד.

פחות חשוב כרגע לנתח למה הם עשו את זה.

מה שמעניין הוא החשיבות שמייחס התלמוד לתרבות שמאפשרת למגוון דעות לקבל ביטוי ולריבוי של קולות להישמע.

תרבות שבה המחלוקת לא היוותה איום על הקבוצה – להיפך, היא הייתה סם החיים שלה.

יש בעיני משהו בריא ומעורר אנרגיות לחקור סוגיה מכל הכיוונים משוחררים מהצורך להיות צודקים או להיות בצד שדעתו התקבלה.

או כמו שאומר התלמוד במילותיו שלו:

אמר רבי אבא, אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל.
הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו.
יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל (עירובין יג ע"ב).

כלומר, זה שכמעט תמיד נפסקה ההלכה לדעתם של תלמידי הלל, לא אומר שעמדתם של תלמידי שמאי פחות נכונה – אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

ותפקידו של בית שמאי בהתפתחות של התלמוד וההלכה לא פחות חשובה מזו של בית הלל.