אג'ייל - איפה כפתור הריסטרט?
06-10-2019
בשבועות הקרובים אני הולך לשתף אתכם במחשבות שלי על "מהפכת" האג'ייל בישראל (כן, המרכאות בכוונה).
(לקוראים שלי שלא שמעו על אג'ייל – או שחושבים שזה איזה משהו של הייטק – נא להתעורר ולהשלים פערים).
הטענה המרכזית שלי היא שהטכניקה ניצחה את הרעיון.
בקצרה - במקום שההנהלה תעבוד קשה כדי להפוך את הארגון לאג'ילי, מטמיעים סקראם בצוותי העבודה.
ולחדשות בהרחבה:
ארגונים אומרים לעצמם שהם רוצים להיות אג'יליים.
למה? ממגוון סיבות.
הם רוצים תגובה מהירה יותר ללקוחות, תקשורת טובה יותר בין מרכיבים שונים בארגון, סגירת מעגלים קצרה וכו וכו
ומה הדבר הראשון שהם עושים? הולכים ומאמצים סקראם.
למה? כי זה מה שלימדו אותנו: אג'ייל = סקראם (או קנבן או כל ניואנס כזה או אחר שלהם).
עכשיו – תראו את הפרדוקס.
אם החשיבה של הנהלת הארגון היא באמת אג'ילית – היא לא תחליט בשביל הצוותים שהם צריכים לעבוד בסקראם, היא תתן להם את החופש להתארגן איך שנכון להם. מקסימום היא תחליט שצוות ההנהלה יעבוד בסקראם.
ואם היא לא אג'ילית – אזי אימוץ של טכניקה כזו או אחרת בצוותים לא תוביל לשינוי ארגוני משמעותי.
הטענה שלי היא אפילו יותר דרמתית – אני טוען שבחלק גדול מהמקרים, ההנהלה שמבקשת לאמץ שיטות אג'יליות בצוותי העבודה עושה זאת דווקא מתוך שאיפה (מודעת יותר או פחות) להגביר command and control.
וכך יוצא שהצוותים מממשים טכניקה אג'ילית כזו או אחרת אבל סביבם נבנים מנגנונים שתפקידם להעביר דיווח סטטוס כלפי מעלה וחילחול של הוראות כלפי מטה. אז הנה לנו הפירמידה הארגונית המפורסמת רק שבחלק התחתון שלה אין עובדים אלא צוותים – וואו!
(מכירים את הבדיחה על הרגיל או ספרדי? - אותו הדבר)
אני מציע להתחיל את הדיון בשאלה שהזכרתי קודם – למה הארגון רוצה להיות אג'ילי.
לדעתי, התשובה היחידה לשאלה הזו היא: כי במאה ה 21 (או לפחות בעשור הקרוב) זו הדרך היחידה עבור ארגונים לשגשג.
c’est tout!
נמשיך בשבוע הבא...