פסק זמן, לא מה שחשבתם!

16-02-2020

מבנים ארגוניים מודרניים כבר לא מניחים מודל היררכי ברור. 

יש בהם הרבה יותר מקום לצוותים עצמאיים עם התערבות ניהולית מינימלית.

כשאני מדבר על זה עם מנהלים השאלה הראשונה היא תמיד "אבל מי מחליט"

אם היה לי שקל על כל פעם שאני נשאל את השאלה הזו.

בעבר כשהיו שואלים אותי את השאלה הזו, הייתי מאתגר את השואל בשאלה משלי "כמה פעמים אתם באמת משתמשים בסמכות כדי לקבל החלטה?".

היום אני מבין שזה לא עוזר.

רב המנהלים ענו לי שהשימוש בסמכות בתהליך קבלת ההחלטות הוא יחסית נדיר ועדיין לא הצליחו להשתחרר מהתפיסה שחייב שיהיה ברור מי מחליט.

לפרדיגמה של מבנה היררכי ברור, שבו בכל צומת החלטה יש גורם אחד שבסמכותו להכריע, יש שורשים עמוקים באופן שבו אנחנו תופסים איך מערכות עובדות.

הנה דוגמא שהיתה עבורי מקור להשראה.

ב 2002 הגיעו לגמר המערב הלייקרס וסקרמנטו, שתי הקבוצות הטובות בליגת ה NBA באותה שנה.

היה די ברור שאלופת המערב תהיה גם אלופת הליגה כולה.

הסדרה הייתה צמודה.

אחרי שישה משחקים כשמאזן הוא 3:3 הגיע המשחק השביעי והמכריע.

המשחק היה צמוד ואף הגיע להארכה. אחרי עונה כל כך ארוכה וקשה, אף קבוצה לא התכוונה לוותר על התואר.

לקראת סוף ההארכה במצב של תיקו, ביקש פיל ג'קסון המהאמן האגדי של הלייקרס פסק זמן.

אנחנו רגילים לראות את המאמנים צועקים בפסקי זמן תוך כדי שהם משרבטים תרגילים על לוח מחיק.

(תמיד מעסיק אותי איך השחקנים מסוגלים לקלוט משהו במצב הזה...)

אבל מה שקרה באותו רגע היה בעיני לא פחות ממדהים.

פיל ג'קסון יצא מתוך מעגל השחקנים שהתגודדו סביבו, עמד בצד עם הידיים בכיסים, נתן לשחקנים לדבר ולהחליט בעצמם איך הם הולכים לנצח את המשחק.

הם ניצחו.

להיות מסוגלים לסמוך על העובדים שלכם שיעשו את הדבר הנכון זה לא בונוס – זוהי תמצית התפקיד שלכם כמנהלים.