חשבון נפש

12-09-2021

בעבר, כשהייתי מנהל בחברה גלובלית והייתי חלק מצוות שהיו בו חברים וחברות ממקומות שונים ברחבי העולם, היה לי מנהג לכתוב להם לקראת חגים ותאריכים מיוחדים בלוח השנה העיברי ולספר להם על האירוע המתקרב. 

זו הייתה הזדמנות לספר על הרקע שממנו הגעתי.ב

ויותר מזה, זו הייתה הזדמנות לייצר שיח עם עמיתים.ות לעבודה על נושאים שאינם קשורים לעניינים השוטפים.

פעמים רבות נוצרו בעקבות המיילים האלו שיחות על מנהגים וארועים דומים בתרבויות אחרות.

באחד המקרים סיפרתי על יום הכיפורים ועל המשמעות שלו. על ההזדמנות לעצור כדי לעשות חשבון נפש.

המייל הזה זכה לתגובות רבות וגרר התעניינות רבה מצד הקולגות שלי.

הם התעניינו ב"מודל" המיוחד הזה שהמצאנו:

העצירה מוחלטת של היום יום (הצום, הכבישים הריקים, הסגירה של נתב"ג, ובכלל, הסגירה של המרחב הציבורי וההתכנסות פנימה)

כדי לחשוב, להתפלל, להתחרט ולבקש סליחה – מאוד הרשימה אותםן.

הם "התלהבו" מההמצאה הזו כי לכולם היה ברור שיש דברים שאי אפשר לעשות מתוך השוטף והשגרתי.

התבוננות אמיתית וכנה פנימה אל תוך עצמנו,

גיוס הכוחות הפנימיים לראות את הפגמים שלנו,

התחייבות להשתפר ויחד עם זה לדעת לקבל גם את מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו

וכמובן ההזדמנות והלגיטימיות לבקש סליחה –

כל אלו דורשים מרחב מתאים שיכיל את המנעד הרחב של רגשות שתהליך כזה יכול להציף.

נדמה לי שדבר נוסף שמאפשר המרחב שיום הכיפורים יותר, הוא העובדה שהוא בו זמנית גם קולקטיבי וגם אישי.

מהצד האחד כולנו עוצרים.ות את ההתנהלות השוטפת שלנו בבת אחת

אבל כל אחד בוחר אם ואיך לקיים את התהליך האישי שלו.

אפשר לראות את זה יפה בתפילות יום הכיפורים.

התפילה נעה על הציר שבין האישי והקבוצתי.

קטעים הנאמרים באופן אישי משולבים בקטעים שהקהל כולו שר יחד.

אשמנו, בגדנו, גזלנו ברבים

וגם חטאתי, עוויתי, פשעתי ביחיד...

חוויית היחד של הקהילה תומכת בתהליך האישי של הפרט.

העצירה המוחלטת של מהלך החיים הציבורי משחררת את הפרט להתכנס פנימה אל עצמו.

הרשות להניח בצד ל 24 שעות את כל מה שחשוב ודחוף בכל יום אחר בשנה, מייצרת את המרחב הנדרש לתהליך אמיתי ועמוק.

ובאותו זמן התהליכים הפרטיים של כל אחד מחברי הקהילה יוצרים אימפקט על הכלל.

במובן מסוים חשבון הנפש הוא גם אישי וגם ציבורי כשלא ברור איפה מפסיק הראשון ומתחיל השני והיכן עובר הגבול בינהם.

בהקשר הזה מפתה לחשוב על המקבילה הארגונית.

{

בסוגריים נאמר שברב הארגונים שאני מכיר מסתפקים בעצירות קצרות מאוד תכליתיות מאוד רק כדי לשפר אלמנטים טקטיים תוך כדי תנועה.

לפעמים קוראים לזה lesson learned או retrospective.

הציפיות מהאירועים האלה הרבה יותר צנועות וגם כך לרב (IMHO) הם לא כל כך אפקטיביים.

סגור סוגריים.

}

תחשבו על עצירה מוחלטת של הפעילות הארגונית,

ברקס חד ליום שלם שבו מרמת הפרט והצוות ועד הארגון כולו - עושים חשבון נפש

(אולי אם תחליפי את צמד המילים חשבון נפש במילים קצת יותר ניו אייג'יות זה יחליק יותר טוב בגרון).

אחת האמירות הכי רווחות שאני שומע ממנהלים.ות היא שאין להם זמן לעצור.

לעלות למרפסת ולהתבונן על עצמםן ועל הסביבה מפרספקטיבה אחרת.

אני שומע את זה גם ממנכלים.ות וגם ממנהלים.ות בתפקידים זוטרים יותר.

הםן מספרים.ות לי שהשוטף שוטף אותםן.

וזה נכון. הםן באמת עסוקים.ות מאוד.

אבל זה לא רק זה.

זה גם העובדה שהם לא בטוחים.ות שיש להם את הרשות לעצור.

וכשאני אומר רשות אני מתכוון גם לרשות חיצונית/ פורמלית וגם לרשות פנימית.

אז הנה הצעה להחלטה ראשונה בשנה החדשה.

אולי השנה בנוסף ליום כיף וגיבוש תשקיעו עוד יום אחד בעצמכםן.