פרק 9: מעתה אל תאמר ציפיות, אמור - צרכים!

25-08-2019

שלום חברים, 

בפוסט הקודם המלצתי למנהלים לנהל עם העובדים שלהם את שיחת ה what's in it for me? 

היום אני רוצה להמשיך ולהרחיב על הדיאלוג בין עובדים למנהלים ולהתייחס לביטוי: שיח צרכים. 

אנחנו מרבים לדבר על תיאום ציפיות. 

בצדק. 

זו שיטה בדוקה להקטין את הסיכוי לאכזבה ותסכול של שני הצדדים.

רק ששיח ציפיות לא מעודד מחוברות, הוא מעודד משמעת.

"אני מצפה ממך...", "הציפיה שלי ממך היא..."

משפטים שבנויים באופן כזה צובעים את הדיאלוג בגוון היררכי, שבו ברור מי מצפה ומי צריך לעמוד בציפיות. הסאב טקסט מספר לנו שברור מי פה המנהל ומי לא.

(בסוגריים נעיר שזה יוצר בעיה נוספת – בגלל הגוון ההיררכי הזה, מנהלים רבים לא מרגישים נח להשתמש בשיח ציפיות. ואז יוצא להם משהו לא ברור כזה שהוא בין ציפיה לבקשה... לתקווה... לשאיפה...)

אני מציע להחליף את שיח הציפיות בשיח צרכים.

במקום לומר לעובדים שלכם "אני מצפה ממך ש..." תשתמשו ב "אני צריך ממך ש..."

למה "צריך" עדיף על "מצפה"?

כי שיח צרכים מזכיר הן לעובד והן למנהל את מערכת היחסים האמיתית שמתקימת בינהם.

יש משהו מאוד פגיע בפוזיציה הניהולית. 

ההצלחה של המנהל תלויה בעובד – המנהל צריך את העובד כדי לעמוד ביעדים שלו.

כשהמנהל משתמש במילה צריך הוא מכניס באופן עדין לדיאלוג את הפגיעות שלו, את העובדה שבמידה מסוימת הוא נזקק. אין לו יכולת לממש את מטרותיו ללא ההתגייסות של העובד.

ולמה זה טוב?

כי זה מעצים את העובד – "וואו, המנהל שלי ממש צריך אותי"

כי זה מעורר אמפתיה שמכניסה מימד נוסף, רגיש יותר ליחסים עם העבד.

וכי זה מגייס את העובד לפעולה.