מה ששלו, שלו - על ניהול רגשות בעבודה

06-09-2020

התמונה – מחווה לאופירה אסייג שהחייתה את המושג הנדוש "מה ששלו, שלו" 

נתחיל בסיפור (מבוסס על מקרה אמיתי). 

סיפורנו מתרחש לפני הרבה שנים - באותם ימים הייתי מנהל פרויקט צעיר ונמרץ. 

הפרויקט שלי היה בשלבים האחרונים לפני סיום ואני ציפיתי מצוות הפרויקט למאה אחוז התגייסות ומחויבות להצלחתו. 

כאמור, הייתי צעיר ונמרץ, כיוון שכך, וידאתי שהמשימות ברורות, שכל אחד יודע מה עליו לעשות ושיש להם את כל מה שנדרש כדי להצליח.

ולמרות כל זאת, גיליתי יום אחד שחברי אחד הצוותים, שעסקו במשימה מאוד דחופה, הלכו הביתה מבלי שסיימו את המשימה כמצופה ומבלי לטרוח לעדכן אותי.

זה הרתיח אותי.

שיתפתי את המנהל שלי בתחושת הכעס האכזבה מהצוות.

הוא אמר לי שאני מתאכזב כי היו לי ציפיות, והמקום היחיד לציפיות הוא... על כריות.

המסקנה שלו הייתה שאני לא עושה מספיק מיקרו מנג'מנט, אני משאיר מקום לציפיות במקום לוודא בעצמי שהדברים קורים.

נו, שויין...

עכשיו, אחרי שנתעלם מהעצה שקיבלתי, בואו נדבר על ציפיות ואכזבות.

הרבה פעמים תחושת האכזבה לא נובעת ממה שהצד השני עשה אלא מהפרשנות שאנחנו מעניקים למעשה.

למשל, בסיפור שהצגתי, הפרשנות הראשונית שלי להתנהגות הצוות היתה שלא אכפת להם מהבקשה שלי (מה שאומר שלא אכפת להם ממני).

הפרשנות הזו (שבאופן נרקסיסטי התמקדה בי) הובילה לתחושת פגיעה אישית ומשם הדרך לכעס ותסכול היתה קצרה, מה שהפך את המפגש איתם למחרת לטעון ומורכב.

אם היתה דרך לבחון את הפרשנות למצב מבלי להיגרר לתגובה הריגשית, אולי הייתי מגלה שיש עוד הסברים למה שקרה והדרמה למחרת היתה נחסכת מכולנו.

אני פוגש לפעמים את תחושות האכזבה של המנהלים שאני מלווה.
במקרים האלה אנחנו מנסים להבין יחד מהי הפרשנות העמוקה שהם העניקו לסיטואציה. לרב אני מציע להם לשים עליה סימן שאלה ובמקום להתחפר בה, פשוט לגשת ולברר אותה עם הצד השני.

אבל יש פה עניין נוסף.
כל אינטראקציה שלנו עם הסביבה מכילה את כל המרכיבים ב DNA הרגשי שלנו.
חלק מהמרכיבים האלו קשורים לציפיות ולאכזבות הבסיסיות ביותר בחיינו.
כשאנחנו באים במגע עם הסביבה אנחנו עשויים להעמיס את המטען הרגשי שלנו על הסיטואציה, כך שלפעמים הציפיות שלנו מהסביבה הן השלכה של הציפיות הקדומות ביותר מאיתנו.

כך שלפעמים הציפיות שלנו מהסביבה הן השלכה של הציפיות שאנחנו לא מסוגלים לצפות מעצמנו והאכזבות שלנו קשורות לציפיות שלא עמדנו בהן בעצמנו.

במסגרת העבודה שלי עם מנהלים, אנחנו מנסים לחדד ולהבין טוב יותר את העולם הרגשי שלהם, מפני שבסופו של דבר, כשאנחנו באים לעבודה זה ה DNA הרגשי שלנו שנמצא במגע עם ה DNA הרגשי של הסובבים אותנו.

מנהלים, במיוחד בכירים, צריכים להיות מחוברים לעולם הרגשי שלהם כדי להיות מסוגלים להבחין בין מה ששייך להם ומה שייך לסביבה וכדי לנהל את המרכיב הרגשי בכל אינטראקציה.

כאמור, מה ששלו, שלו