כניסה לאופטימיים בלבד

07-11-2021

השבוע ננעלה בגלזגו ועידת האקלים של האו"מ.

אותי היא השאירה אותי עם תחושת תיסכול בואכה יאוש.

אבל מילא אני...

את כדור הארץ היא השאירה עם תוספת ה CO2 שהשאירו אחריהם מאות המטוסים שהביאו לגלזגו את אורחי הועידה.

באופן אישי, אני לא חושב שכדאי לנו לבנות על המנגנונים של הדיפלומטיה הקלסית שיפתרו את המשבר, שיכול להיות שהוא הגדול ביותר בתולדות האנושות.

אם האנושות תצליח להציל את עצמה מעצמה, זה יהיה בזכות האחריות שניקח באופן אישי.

אם נשנה את הרגלי הצריכה שלנו באופן כזה שישפיעו מלמטה על הכלכלה העולמית, אולי יקרה השינוי המיוחל.

כאמור, אני לא אופטימי.

אפרופו אופטימיות.

אופטימיות היא מנגנון הגנה שנועד להגן עלינו מלהתמודד עם כל מה שאנחנו יודעים.ות על המציאות, שיכולה להיות קצת אכזרית לפעמים.

כשהיא צבועה בגוונים קצת יותר ורודים, המציאות הזו הופכת להיות יותר נסבלת.

אני זוכר פרויקט שניהלתי לפני כעשר שנים.

זה היה פרויקט זוועתי.

הוא נמשך חודשים רבים מעבר לזמן שתוכנן, הוא חרג מהתקציב שלו בסדרי גודל והאיכות של המוצר היתה מתחת לכל ביקורת.

מה שהיה מעניין זה שרמת האופטימיות שלי עלתה ביחס למצב הפרויקט.

ככל שהפרויקט הלך והסתבך, כך גברה האופטימיות שלי והאמונה שלי שאוטוטו המגמה תשתנה ותהפוך מהתבדרות להתכנסות.

לפעמים אני שואל את עצמי מה היה התפקיד של האופטימיות שלי בתוך האירוע כולו?

מצד אחד היו המנהלים.ות והעובדים.ות שהיו קרובים.ות הרבה יותר ממני לבעיות הטכניות של הפרויקט ולאתגרים היום יומיים שהוא הציב.

תמונת הפרויקט שעלתה בשיחות שלי איתםן הייתה פסימית ובאיזשהו מקום הרגשתי שעלי לשדר להםן תחושת Yes, we can

לא יודע כמה מזה היה קשור אליהםן וכמה מזה היה קשור בכלל לצורך שלי לשרוד את האירוע עם תחושת הכישלון ואי העמידה בציפיות.

הייתי זקוק בעצמי לתפיסה חיובית של המציאות כדי להמשיך להאמין שאנחנו כיחידה מסוגלים להרים את הפרויקט,

ובנוסף הייתי צריך להמשיך לשדר לכל מי שעסק.ה בפרויקט שאם רק נעבור את המשוכה הבאה, נראה את הסוף המיוחל, כדי שימשיכו לתת את כל מה שיש להםן למרות השחיקה העצומה שהםן חוו.

אני זוכר את עצמי מנהל שיחות עם מנהלים.ות שמסבירים.ות לי למה התכניות שלי לא ריאליות, ואני מגייס את כל יכולות השכנוע שלי כדי להדביק אותםן באופטימיות שלי ולגרום להםן להאמין שהסיכויים בעצם לא כל כך רעים.

מהצד השני היו המנהלים.ות ב corporate שהיו רחוקים.ות יחסית מהפרויקט וככל שהוא התקדם והסתבך רצו להבין יותר איפה אנחנו עומדים.

בשיחות הרבות שלי איתםן שידרתי אופטימיות.

בכל פעם שהםן ביקשו ממני להעריך מחדש את יעדי הפרויקט בחרתי באפשרות האופטימית ביותר.

למה עשיתי את זה?

תופעה שאני נתקל בה לא מעט היא של מנהלים.ות ב site ישראלי שהוא חלק מחברה גלובלית, שמנסים.ות לרצות את השאיפות של ההנהלה בחו"ל.

להגיד כן ב(כמעט)כל מחיר.

כאילו שאם לא נרצה אותםן, אם לא נגרום להםן להיות מרוצים.ות מאיתנו, הם עלולים.ות להחליט שאנחנו מיותרים.ות עבורםן.

וכך מצאתי את עצמי בעמדה שמנסה לתחזק את האמון שיש להנהלת החטיבה בחו"ל ביכולת של ה site בישראל לעמוד בפרויקט הזה.

בשבוע שעבר כתבתי פה על הקול הקבוצתי שמחזיק כל אחד עבור הקבוצה שלו ועל התפקיד שהוא ממלא עבורה.

התפקיד שהקבוצה נותנת לכל אחת ואחת מאיתנו קשור כמובן לנטיה הטיבעית שלנו, מה שביון כינה valency, המוכנות הנפשית שלנו.

כאמור, הקבוצה מזהה את ה valencies של חבריה ומשתמשת בהם.

במצבים משבריים, כמו זה שחווינו במסגרת הפרויקט שסיפרתי עליו, רמת החרדה של הקבוצה עולה.

היא מעלה סימני שאלה על יכולתה לבצע את המשימות שלה

מה שמעלה את השאלה הבסיסית על הצורך בקיומה של הקבוצה ולמעשה מאיים לפרק אותה.

אלו שאלות קשות שדורשות עיבוד ברמת הקבוצה, אלא שפעמים רבות הנטיה של הקבוצה תהיה להתחמק מעיסוק בשאלות האלה.

איך היא תעשה את זה?
למשל על ידי זה שהיא תשתמש ב valency של אחד מחברי הקבוצה להיות אופטימי.
אותו אופטימיסט חסר תקנה "יחזיק" עבור הקבוצה את היכולת והפוטנטיות שלה ובזה ישחרר אותה מהצורך להתמודד עם השאלות הקשות שמשבר כזה מעלה.

כמו שנכתב כאן בעבר, ההתנהגות האישית של כל חבר.ה בקבוצה מספרת סיפור על מצבה של הקבוצה,

זו תהיה טעות ניהולית להתייחס אליה כאל עניין פרטי שקשור רק לאותו.ה בן.ת אדם.