זכר ליציאת מצריים
10-04-2022
לקראת פסח וליל הסדר המתקרבים, הטור שלי יוקדש היום לזיכרון קולקטיבי.
לוח השנה היהודי רצוף ימי חג שלכל אחד מהם הרקע שלו והסיבות שלו.
אם נבחן את הטקסט של הקידוש שנאמר בכל אחד מהימים האלה, נראה שלכל חג יש צביון יחודי (בראש השנה – יום תרועה, בסוכות – זמן שמחתנו, בפסח – זמן חירותנו, בשבועות – זמן מתן תורתנו), אבל בכולם בהמשך הטקסט מופיע: זכר ליציאת מצרים.
כלומר, גם כשאנחנו מציינים ארועים הסטוריים אחרים, הרפרנס הוא תמיד לאירוע המחולל והמשמעותי ביותר – יציאת מצרים.
זה לא כל כך משנה עד כמה המסורת על יציאת מצרים נאמנה למציאות ההיסטורית, בתודעה הקולקטיבית שלנו זהו האירוע המכונן של האומה הישראלית.
או במילותיה של המשנה במסכת פסחים: "בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים"
כלומר אנחנו חייבים להפוך את הזיכרון הקולקטיבי לזיכרון אישי – אנחנו צריכים לאמץ זיכרון של אירוע שלא חווינו, אירוע ששמענו ולמדנו עליו מאחרים, ולהפוך אותו לזיכרון פרטי כאילו חווינו אותו בעצמנו בחושים שלנו.
ב 2000 השנים שהיהודים היו מפוזרים בגלות ללא מדינה משלהם, כפופים לשלטון זר שלרב לא היה מאוד אוהד אליהם, חווית החירות הלאומית היתה צריכה להיות חלק מהתודעה האישית של כל אחד ואחת מהם.
האיזכור התמידי זכר ליציאת מצרים בכל יום משמעותי בלוח השנה היהודי נועד בדיוק למטרה הזו.
תודעה קולקטיבית או זיכרון קולקטיבי הם מושגים מאוד מעניינים.
בניגוד לזיכרון הפרטי שלנו, שקיים כל עוד אנחנו קיימים ונעלם מן העולם יחד איתנו, זיכרון קולקטיבי אינו תלוי בקיומו של פרט זה או אחר, הוא מתקיים כל עוד יש קולקטיב שזקוק לו.
בנוסף, בניגוד לזיכרון האישי שלנו שמורכב מהארועים שהמח שלנו מחליט לשמר עבורנו ואין לנו שליטה עליו, זיכרון קולקטיבי מתהווה באמצעות בחירה והחלטה מה לשמר ועל מה לוותר.
אולם, בשני המקרים, גם האישי וגם הקולקטיבי, הדרך שבה מאורגן הזיכרון, האופן שבו הוא נשמר והמשמעויות שניתנות לו, הם מרכיבים משמעותיים ביחס אל ההתרחשויות שמתקיימות בהווה ואל המבט כלפי העתיד.
כשמדובר באומה, לרב, זהו הממסד הפוליטי שאחראי על פיתוח הנראטיב שיישמר בזיכרון הקולקטיבי כדי שישרת את המטרות שלו.
באמצעות הכלים שיש לו, הממסד משמר ומטפח את הזיכרון של אירועים מסויימים ומעלים ארועים אחרים.
עם הזמן, דור אחרי דור, ארועים מסויימים "נשכחים" ומודחקים לפינות לא נגישות של הזיכרון הקולקטיבי וכמעט שמפסיקות להתקיים.
אירועים אחרים מעוצבים באופן שישרת את הנראטיב שהממסד מנסה לקדם.
גם לארגונים יש זיכרון קולקטיבי.
אופן הקמתו של הארגון, מיתוסים על ימיו הראשונים, אירועים דרמתיים (לטוב ולרע) מההיסטוריה שלו – כל אלו מעצבים את הזיכרון הקולקטיבי של הארגון.
גם בארגונים, הזיכרון הקולקטיבי מעוצב כך שהוא ישרת נראטיב כזה או אחר.
וגם בארגונים, הזיכרון הקולקטיבי משפיע על האופן שבו נתפסים ומפורשים האירועים בהווה.
הזיכרון הקולקטיבי הארגוני הוא אחד הגורמים המשפיעים על התרבות הארגונית.
אני אביא כאן שלוש דוגמאות שאני נתקל בהן לא מעט בעובדה שלי עם ארגונים על ההשפעה של הזיכרון הארגוני על המציאות הארגונית.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
תופעה מוכרת בארגונים שעוברים (או נדרשים לעבור) שינוי משמעותי היא התרפקות של חלק מהגורמים בארגון על העבר.
כחלק מהקושי לקבל את השינוי, הזיכרון הקולקטיבי נצבע בצבעים ורודים כדי לתאר עבר אידיאלי. דרך האידיאליזציה, מנסים אותם גורמים לומר שהארגון לא צריך להשתנות אלא להיפך עליו לחזור אחורה אל אותה תקופה נהדרת.
{
בסוגריים נאמר שאחד הביטויים שאני שומע הרבה בארגונים שעוברים צמיחה וגדילה זה שפעם היינו משפחה וחשוב שנדע לשמר את זה
זה לא שזה לא נכון, לעיתים יש באמירה הזו הרבה אמת, אבל לפעמים כשאני חוקר עם אותם ארגונים את העבר שלהם כדי להבין מה בדיוק היה שם שכל כך חשוב לשמר, אני מבין שמה שהיה לא השתנה כל כך, אבל החשש מהעתיד צובע אותו בגוונים ורודים כדי להעמיד בפני מחוללי השינוי את המחיר שהארגון עשוי לשלם אם אותו שינוי אכן יקרה.
סגור סוגריים.
}
ארכיאולוגיה ארגונית
דוגמא אחרת (ויותר מורכבת) להשפעה של הזיכרון קולקטיבי על התרבות הארגונית היא ארוע טראומתי שקרה לארגון ומשפיע על תפיסת המציאות שלו.
ניקח למשל ארגון שעשה בחירה לא נכונה שבעקבותיה הוא ניכנס למשבר וכמעט נסגר.
הפרשנות שניתנה לארוע המשברי נצרבת בתודעה הארגונית והיא משפיעה על ההחלטות היום יומיות שלו גם שנים אחר כך.
כשבוחנים לעומק התנהגויות ארגוניות בהווה, אפשר לראות את ההשפעה של אותו משבר מהעבר שממשיך לבעבע מתוך הזיכרון ולנהל את המציאות הארגונית.
אני אומר שזוהי סיטואציה מורכבת יותר כי היא מתרחשת במרחב הסמוי והלא מודע – הקשר בין המשבר בעבר למציאות היום יומית לא נוכח באופן ישיר ויש צורך בעבודה ארכיאולוגית כדי לחשוף אותו.
תאמין לי, ניסינו את זה כבר, זה לא יעבוד פה
דוגמא נוספת לאופן שבו הזיכרון הקולקטיבי משפיע על המציאות בהווה הוא דרך הסיפור שהארגון מספר לעצמו על מה עובד ומה לא עובד לו.
הרבה פעמים נאמר לי כבר בשיחת ההיכרות עם הארגון שאני צריך להתמקד באיזורים מסויים של הארגון ולא באיזורים אחרים. או דווקא בתהליכים מסויימים ולא באחרים. כשאני שואל למה – התשובה היא לרב כבר ניסינו את זה פעם וזה לא עבד!
אני מאמין שזה נאמר לי בכנות מלאה ולא מתוך מניפולציה.
אבל באותה נשימה אני מאמין שהזיכרון הארגוני על מה עובד ומה לא עובד – נמצא כעת בשירות של אג'נדה (לרב סמויה ולבטח לא מדוברת).
בשלב הזה אני מסביר שנצטרך להחליף את סימן הקריאה בסימן שאלה.
לא בטוח שכל מה שאנחנו חושבים שניסינו בעבר ונדמה לנו שהוא לא עבד בעבר – בהכרח צריך ללמד על מה שאפשר וניתן לעשות בעתיד.
נדמה לי שיהיה נכון לומר שכשם שהזיכרון הפרטי שלנו יכול לתעתע בנו ולגרום לנו להיות בטוחים בזיכרון של ארוע מסויים שקרה לנו ובדיעבד לגלות שהוא לא קרה לנו כלל.
כך גם הזיכרון הקולקטיבי/ הארגוני יכול לגרום לנו להאמין בדברים או לראות דברים שנדמה לנו שהם נכונים במאה אחוז אבל הם עשויים להתברר כאשליה מתעתעת.
זה לא שאני מציע להתעלם מהזיכרון שלנו, אני בעיקר מעודד אתכם ואתכן להיות יותר ביקורתיים.ות כלפי הזיכרון הארגוני שלכםן – לא כל מה שנדמה לכם שקרה, אכן קרה ולא כל מה שנדמה לכן שהוא הלקח מהעבר, הוא בהכרח מה שעלינו ללמוד ממנו.
